תחילתו של בלוג טבעוני (ברובו)

כשאני מספרת למישהו את "סיפור חיי", אני בדרך כלל נוטה לפתוח בעובדה שאימא שלי? לא אדם רגיל. בטח שלא אימא רגילה. למי, חוץ ממני, יש אימא שמחליטה לעזוב הכול כדי לגור בקרוואן על חוף הים? למי, חוץ ממני, יש אימא שמקשטת את שולחן הקפה שבסלון באבנים וצדפים ונרות וקוראת לכל העניין "המקדש שלנו"? למי, חוץ ממני, יש אימא שלא אומרת בן אפלק, אלא בן אפלפאק? (Applefuck, באנגלית צחה).

אני אוהבת לחשוב שאני פחות או יותר היחידה עם אימא כזו. כן, היא מעצבנת לפעמים, וכן, צריך להאכיל אותה, וכן, יש לה נטייה קשה מאוד לשכוח כל דבר שאפשר לשכוח בכל מקום שאפשר לשכוח בו משהו. אבל מדי פעם היא עושה משהו נפלא שהופך את כל העובדות האלו לשוליות לחלוטין.

למשל: לפתוח איתי בלוג.

אז ככה. נעים להכיר, אני רחלי ועוד חודש אני אהיה בת שש-עשרה. כשהייתי בת תשע, פחות או יותר, אימא שלי החליטה שהגיע הזמן: היא מתחילה להיות צמחונית. אני תמיד רציתי להיות צמחונית – אני זוכרת שאמרתי לאימא כשהייתי קטנה-קטנה והיא השיבה, "כשתסיימי לגדול" (אימא שלי פולנייה וזה ממש לא סוד). אז הזמן עבר, ואני אכלתי חיות, עד שהייתי בת עשר והחלטתי להפסיק. אז הפסקתי.

למען האמת, לא ככה זה הלך: החלטתי להפסיק, ועשיתי כמיטב יכולתי, ובסופו של דבר הפסקתי. אתם מבינים, זה לא שחשבתי שבשר זה לא טעים או שלא נהניתי לאכול בשר, אלא שחשבתי שזה לא בסדר: לא רציתי להיות שותפה למה שנראה לי כרצח המוני ואין-סופי. במשך שנה או שנה וחצי אכלתי, לפעמים, בשר, עד שיום אחד כבר לא יכולתי יותר. הדבר הבשרי האחרון שאכלתי היה פפרוני על פיצה, ועברו לפחות ארבע שנים מאז. זה לא חסר לי.

רק שאז אימא החליטה לקחת את כל העניין צעד אחד רחוק יותר: טבעונות! אני הייתי מעוצבנת. כבר בגיל אחת-עשרה אהבתי נורא לאפות, אבל יותר מכך אהבתי להאכיל. לא במובן הפולני (שכן אני, בניגוד לאימא, ממש לא פולניה), אלא במובן של... ובכן, זה כיף כשמישהו טועם משהו שאפית ואומר "זה טעים" או מבקש עוד. וזו הסיבה שהנחתי את סינר האפייה המטפורי בצד, ובמשך זמן רב מאוד שכחתי מכל העניין לחלוטין...

בתחילת שנת 2010 הגעתי למסקנה שאני צריכה לשנות את הדרך שבה אני אוכלת. אני לא אתחיל לפרט מהי הדרך הההיא הייתה בדיוק, רק אציין שארוחת הבוקר שלי הייתה כריות (הדגנים, מן הסתם, לא כלי המיטה). התחלתי לפעול למען המטרה הזו: קראתי באינטרנט וחינכתי את עצמי ושיניתי את התזונה שלי מקצה לקצה. ואז גיליתי את הבלוג Fatfree Vegan Kitchen ופתאום האפייה כך שגם אימא תוכל לאכול וליהנות לא הייתה לאתגר, להרפתקה. גיליתי את התענוג בידיעה שאני יכולה להכין משהו לגמרי בעצמי ושזה יצא, כן, טעים מאוד, אבל גם בריא.

וזה הסיפור של הבלוג הזה. אוכל הוא דבר כל כך גדול בחיים שלי, בחיים של כולם – אנחנו מה שאנחנו אוכלים, ואני רוצה להיות הטוב ביותר. בעיניי הטוב ביותר חייב להיות צמחוני, בריא וגם טעים (ואם הוא אורגני, מה טוב). אני לא חושבת שזה שילוב בלתי אפשרי, רק מנצח, ואני רוצה שגם אתם תחשבו ככה, תדעו את האמת.

אימא שלי – חדוה, בת 50, צלמת/סופרת/תסריטאית/ארט-דירקטור/כל הדברים האחרים שאתם יכולים לחשוב עליהם, פחות או יותר – פה כדי לעזור לי. ביחד אנחנו נתעד את הארוחות שלנו, שהן ברובן טבעוניות; נאסוף מתכונים; נחלוק חוויות הקשורות למזון, לאקולוגיה, לחיים הלא-שגרתיים שלנו, לחברים הנפלאים שלנו וכו'; נריב על כל דבר אפשרי, בהתאם למסורת האם-בת העתיקה; ו, יש לקוות, נהנה כמו שלא נהנו מעולם.

אז תשענו אחורה בכיסא ותכינו את עיניכם לחוויה קולינרית, לבדיחה אחת גדולה, לסיפור שסופו – עדיין לא נכתב. ואם אתם תוהים, "למה שנחזור?", הנה הצצה קטנה למה שיחכה לכם פה ביום ראשון...